בית אבות של הקהילה היהודית בפרנקפורט. האסתטיקה חשובה מאוד לרוב הקשישים בעוד שהמוטוריקה העדינה לא תמיד מאפשרת להם לשמור עליה. זה עניין של כבוד עצמי, טיפת גאווה שהם באופן מובן מאליו רוצים לשמר, בעיקר כשהם נוכחים במעגל חברתי. לכן, רובם נרתעים מלהתלכלך בצבע. אז מה עושים בעצם, כשרוצים להוסיף להם צבע לחיים, לאמן איתם עוד קצת את המוטוריקה העדינה ואת הקישור בין העין ליד, להביא אותם לריכוז, לגרום להם לשכוח לזמן מה את כל העולם בחוץ, לגרות אותם לתכנן עיצוב ובעיקר ובסופו של דבר, לשמח אותם? כאן התפצלתי לשניים. סדנת שזירת חרוזים למחרוזות מחד וסדנת צביעת איורים מאידך.סדנת החרוזים הייתה ממש 'היילייט'. הגברות התקשטו להן והגברים הכינו מתנות לאשה, לבת, לנכדה וכו'. בסדנה לצביעה השתמשתי בצבעים מיוחדים חסרי ריח, הנמהלים במים שאיפשרו מעברי צבעים וכל זאת בלי הסיכון להתלכלך. את המוטיב לצביעה הכנתי במקום על נייר איכותי המיועד לשימוש בצבעים אלו, גם על פי בקשה. כמו כן יכלו הקשישים להשתמש בשבלונות מגוונות וליצור קולאז' או ציור משלהם. לייצב שבלונה על נייר ולהקיפה בעיפרון זה לאו דווקא קלי קלות.

פעמיים בשבוע הייתי מגיעה לבית האבות, כל סדנה נמשכה 90 דקות ולקחו בה חלק עד 12 משתתפים לא קבועים, על בסיס מקום פנוי, גם כאן קיימת סינרגיה חברתית שצריך לדעת להתמודד איתה. לדעת לדבר עם הקשישים בגובה העיניים ולא כמו לילדים קטנים. כי אין דבר שיותר מעצבן אותם מזה והאמת שזה באמת לא מגיע להם. לתת לכל אחד מהם את תשומת הלב הדרושה לו, לגלות אמפטיה, להקשיב לסיפורים שלהם. וכן, גם הם רבים בינהם וצריך לדעת לפשר. תמיד עם חיוך והמון סבלנות. מעת לעת צריך לגוון, לשיר, לצחוק. הכל הולך. העיקר בסדנאות האלה, זה הכיף ושבירת השגרה.